1) תבניות, רוטינות, אוטומטים, תזכורות אוטומטיות

הכוונה היא לא רק לאוטומציה באמצעות כלים דיגיטליים אלא לאוטומציה של הרגלים ולמעשה, כל דבר שחוסך מאיתנו את הצורך לחשוב ולהחליט מה לעשות עכשיו. המטרה היא להשתמש כמה שפחות בכח רצון ולהישען כמה שיותר על סימנים מבחוץ למה שצריך לעשות: אם יש גשם לוקחים מטריה, נכון? אם אני קמה בבוקר אני מחליפה לבגדי אימון ונוסעת לחדר כושר. אם אני יושבת לצפות בסדרה אני מסדרת את התמונות בטלפון (מעלה אותן לגיבוי ומוחקת מהמכשיר), ומנקה את הזיכרון שלו. ככל שיש יותר תבניות בחיים, הם נעשים פחות מתישים. יש פחות מלחמות עם עצמנו. ככל שהתבניות האלה יותר פשוטות (כלומר, מבוססות על מיקרו-החלטות), כך גדל הסיכוי שנשתמש בהן.

2) חלוקת אחריות במקום עזרה

שוויון בנטל זו לא ססמת בחירות. הבעיה עם הרעיון של "עזרה בבית" (או בעבודה) היא שהאחריות לביצוע היא עדיין על מי שעוזרים לו. במילים אחרות, הוא אולי עוזר לי עם עבודות הבית, אבל אם שכחתי לבקש משהו – אני צריכה לפתור את זה והחיים שלי כרגע הסתבכו קצת. כך שהשאיפה היא כמה שיותר שהאחריות תהיה של מישהו אחר. המישהו הזה יכול להיות בן/בת הזוג, הילדים, שכנים, חברים, קולגות לעבודה, כפיפים, בכלל לא משנה. העיקר הוא שהם ייקחו על עצמם משהו מהתחלה ועד הסוף, ובמקרה הטוב זו אני שעוזרת להם.

3) ביצועים טובים במקום מצוינות

זה כבר ממש קשה, ואני לא מזלזלת במי שלא מסוגלת בכלל לחשוב במונחים האלה. וויניקוט דיבר על האם הטובה דיה, אבל בעצם – זה נכון להרבה מאוד תחומי חיים. כנערה אולי לא הבנתי את זה, אבל הייתי זקוקה למינימום היחידות (עם ציון מינימלי כלשהו) כדי שיהיו לי מספיק אופציות ללימודים גבוהים, ולכן כל יחידה נוספת רק הוסיפה לי בלגן לחיים. כעובדת מצטיינת גיליתי שלתת 80% מקנה לי את ההצטיינות. לתת 120% מקנה לי בעיות שינה וכאבי פרקים. אני חושבת על זה לא במונחים של ללמוד להתפשר, כי להיות טוב אינו פשרה, אלא במונחים של ללמוד להפסיק לדרוש מעצמנו למתוח את כל היכולות שלנו למקסימום בכל תחומי החיים.

4) מרחב נקי

זו לא באמת קריאה למינימליזם, למרות שמינימליזם מעניק מרחב נקי אולטימטיבי. מרחב נקי הוא מצב שבו לכל דבר יש מקום מוגדר והוא מתוכנן בצורה שתואמת את הזרימה הטבעית של חיי הבית. או במילים אחרות, אם הילדים זורקים בכניסה לבית את הנעליים – זה לא מפני שילדים הם עם מבולגן אלא משום שאין להם פתרון שמניח את דעתם למיקום של הנעליים (אצל ההורים שלי היה צריך לעבור חצי בית כדי להיפטר מנעלי ספורט שכרגע הזעתי בהם חצי שעה, אז אם אני נוטשת את נעלי הספורט בכניסה הביתה, באותה מידה אני זורקת שם גם את הילקוט).
ככל שהמרחב נקי יותר ואינטואיטיבי יותר להתמצאות לכל בני הבית, כלומר הדרישות שנוגעות לסדר וניקיון ברורות יותר, כך קל יותר לשמור על הסדר וזה עוזר להפחית את תחושת הדחק שמתעוררת למראה בית הפוך או איזורי בלגן.

5) זמן שקט

אחד המאפיינים של עומס הוא התחושה שאי אפשר לשמוע את עצמך חושב. בדרך כלל, חיים עמוסים מאוד מאופיינים במעט מאוד רגעים מתים שבהם אפשר להאזין למחשבות ואולי אפילו לתכנן קדימה בצורה ריאלית. לכן אחד הדברים שאני מקפידה עליו הוא לדאוג לזה שיהיה לי זמן לבד לחשוב בשקט. זה לא זמן בעבודה, כי גם מי שעובד לבד יודע שבעבודה עובדים אחרת אין הכנסה. מדובר בזמן לפני או אחרי שהיום התחיל, בשעות שבהן הציפייה שלנו מעצמנו היא אחת: לא להיות זמינה. כשאני לא זמינה ולא צריכה לתת מענה לא בבית ולא מחוצה לו, אני יכולה באמת להתעסק בדברים שהם אולי טכניים כמו לתכנן את הזמן שלי, לבדוק שהיומן מסודר, לשתות קפה בנחת. זה לא זמן לקרוא מיילים (כי מיילים=זמינות), לא זמן לשלוח סמסים לחברות ולקולגות לעבודה, אבל כן זמן לרשום לעצמי לשלוח להם את הסמסים ולוודא מתי אני קוראת מיילים.

תגובות ומחשבות