מם ספרות זולה/סמואל ל. ג'קסון: תגידו הוליסטי עוד פעם אחת

אם יש משהו שאני לא יכולה לסבול, זה את התפיסה הרוחנית-הוליסטית של גופכספנפש הכל קשור. הכסף כאנרגיה, כמראה למצב הפיזי והנפשי. זה דיון מאוד מורכב, כי בצורתו השטחית – בוודאי שנראה שיש קשר ישיר. בהזדמנות אשמח לפתוח את הנושא הזה על כל מורכבותו, אבל בינתיים בואו נדבר על הפן האחר, ההתנהגותי. יש לנו שורה של התנהגויות, יותר נכון דפוסי התנהגות, שהן למעשה תגובות לחברה או לסביבה. הדפוסים האלה, שבמקור נועדו לעזור לנו להיות "כמו כולם", כשהם מיושמים באינטנסיביות גדולה מדי, גורמים לכך שהכסף שלנו מתפזר למקומות הלא נכונים. בפוסט הזה אציג את הדפוסים המזיקים כלכלית הכי נפוצים שראיתי בחברה הישראלית.

7 דפוסי התנהגות שהורסים לך את התקציב למרות שהם לא נראים קשורים
1. השוואה לאחרים

אנחנו משווים את עצמנו לאחרים כל הזמן. כבר כשאנחנו קטנים ההורים משווים אותנו, באופן שרירותי לגמרי, למי שמשרת את הטיעון שלהם שיש לנו לאן לשאוף: למראה של הילדה הכי יפה, להישגים בספורט של הספורטאי הכי מוצלח, לציונים של התלמיד הכי טוב וכן הלאה. כשאנחנו מתבגרים אנחנו ממשיכים להשוות את עצמנו לקבוצות השווים שלנו. מכיוון שיש לנו הרבה כובעים, אנחנו בהשוואה מתמדת: ההצלחה המקצועית של העובד הכי מצליח בצוות, הרכב של השכנים בבניין, הדירה של האחות, הבילויים של החברים וכדומה. מכיוון שאנחנו משווים את עצמנו להתנהגויות של הכי טובים בכל קטגוריה (לא נשווה את עצמנו לעובד הכי בינוני בצוות, נכון?), זה מתכון בטוח לשני דברים: הוצאת כסף על העלאה מלאכותית של רמת החיים ותסכול מחוסר היכולת שלנו לשחזר את אותו הישג (תסכול עולה כסף בקניות פיצוי).
מה הפתרון? לזהות במודע את הנקודות שבהן אנחנו משווים את עצמנו לאחרים, ולהעביר את ההשוואתיות למישהו אחר, פחות זוהר. למשל, אם אתם משווים את עצמכם לג'יפ של השכנה, אולי כדאי להשוות את עצמכם לטיארה המקרטעת שלי, שלא תוחלף כי היא מספיק טובה כדי להביא אותי ממקום למקום.

2. צורך באישור ונטייה לריצוי

רובנו צריכים אישור בדברים שבהם אנחנו פחות מוצלחים. קשה לנו עם הידיעה שלמרות שאנחנו לא מדהימים בזה, הלא-מדהים הזה הוא מספיק לגמרי. העניין הוא שאנחנו בוחרים לבקש אישור או לנסות לרצות דווקא בחזיתות שבהן זה הכי קשה: אם אנחנו מארחים איומים, אם אנחנו לא נראים "לפי הספר", אם הבוס סרבן (או, חלילה, מתעמר) – זה יגרום לנו להתעקש להוכיח דווקא שם. סכומים אדירים של כסף יושקעו בניסיון לקבל את האישור הזה, שעלול להביא לעוד התנהגויות הרסניות ויקרות, להגביר את התסכול (כבר סיכמנו שתסכול עולה כסף בגלל קניות פיצוי) ובסופו של דבר לגרום לנו לנזק שידרוש ליווי מקצועי, שגם הוא עולה כסף.
מה הפתרון? למצוא באילו מקומות אנחנו מחפשים את האישור, לזהות מה הטריגרים שגורמים לנו לבקש את האישור הזה – ולנסות לקבל אותו ממקומות אחרים, נוחים יותר. למשל, אם אנחנו מבקשים אישור מקצועי מבוס קשה ומתעמר, הפתרון הוא להחליף מקום, גם בתור הארגון.

3. עדריות

בשונה מהשוואתיות, עדריות היא המצב שבו אנחנו מספרים לעצמנו שאצל כולם זה ככה. אנחנו לא בוחרים בפינצטה את הכי טוב בקטגוריה אלא נגררים להתנהגות מקובלת, גם אם היא לא מבוססת על עולם הערכים הפרטי שלנו. למשל, כשהילד מגיע הביתה ומספר ש"לכולם יש פלייסטיישן" ואנחנו נלחצים ומתחילים בתהליך הקנייה למרות שאין לנו כסף לזה ואין לנו טיפת חשק להכניס הבית פלייסטיישן. למשל, כשכל העובדים בצוות הולכים לחתונה של מישהי שמעולם לא החלפתם איתה מילה, וכולם מתחילים לבדוק מה הסכום "הנכון" לכתוב על הצ'ק, כי לא יעלה בדעתכם לא ללכת. עדריות עולה כסף כי היא מייצרת שורה של הוצאות, חלקן נראות לנו אפילו נחוצות (כי איך העובדת ההיא תממן את החתונה היקרה? ומה אם קולגות לעבודה לא יבואו לחתונה שלי, שאמנם כרגע לא נמצא באופק אבל היא בטח תקרה מתישהו?), שהן בעצם הוצאות על כך שאנחנו נותנים למישהו אחר לחשוב בשביל עצמנו.
מה הפתרון? להזכיר לעצמנו שאנחנו זה לא כולם, להיות מוכנים להתבלט כאינדיבידואלים, לזהות את המקומות שבהם אנחנו "עושים מה שכולם עושים" ולשאול את עצמנו אם אנחנו באמת מעוניינים להוציא את זה עם כולם.

4. פרפקציוניזם

מי שאין לו עצם פרפקציוניסטית בגוף לא מכיר, לשמחתו, את התחושה שמה שאנחנו עושים (או מה שאנחנו בכלל), הוא פשוט לא מושלם ועל כן, לא ראוי. פרפקציוניזם מגיע מכיוונים שונים, החל מפרפקציוניזם שגורם לנו לשכלל את הכישורים שלנו עד אין קץ (כל שכלול כמובן עולה כסף) ועד כזה שגורם לנו לתקן את עצמנו בלי גבול. פרפקציוניזם הוא נשק יום הדין שלנו נגד עצמנו. אגב, פרפקציוניסטים דורשים שלמות גם מהסביבה (חברים, בני זוג, ילדים), והדרישה הזו מייצרת עוד כמות בלתי נגמרת של הוצאות ומשברים.
מה הפתרון? וויניקוט דיבר על "האם הטובה דיה". בתפיסה שלו את לא צריכה להיות אמא מושלמת, רק טובה מספיק עבור הילד, לתת לו את מה שהוא זקוק לו, לאפשר לו לספק חלק מהצרכים שלו בעצמו ולהפסיק לדרוש מעצמך להגיע לגבהים לא ריאליים. מה שטוב לאימהות, לחלוטין טוב לשאר תחומי החיים. אנחנו לא צריכים להיות מושלמים ולא הכי טובים, רק להיות מספיק טובים כדי שזה יעביר אותנו לשלב הבא. באחת השיחות שלי עם הילדים אמרתי להם שאני מצפה מהם לעשות את הכי טוב שלהם במבחנים, אבל אני לא מצפה שהתוצאה תמיד תהיה מושלמת. אני מזכירה את זה לעצמי בכל פעם שהפרפקציוניזם מרים את ראשו ומאיים להטביע אותי.

5. דחיינות

נושא מורכב, שעוד אתייחס אליו בהרחבה, כי יש יותר מסוג אחד של דחיינות. הדחיינות שעולה לנו כסף היא, לרוב, הדחיינות ההימנעותית – כשאנחנו מנסים להימנע מהתחלה או השלמה של משימה. זה קורה בעיקר במשימות שיש להן תאריך יעד מוגדר, וברגע שפספסנו אותו, העלויות פשוט מצטברות (וההערכה העצמית צונחת, מה שבתורו מייצר עוד עלויות).
מה הפתרון? להכיר בדחיינות שלנו ולהתמודד איתה בכלים טכניים וללא שיפוטיות: במשימות קטנות – פשוט למקם אותן ביומן או לבצע מיידית. במשימות מורכבות – לבנות תכנית ראויה שתאפשר לבצע אותן בזמן.

6. להיות בסביבת אנשים רעילים

אין משהו שמייצר יותר תסכול, כאב ואומללות מאנשים רעילים. הם לא רק שלא יפרגנו לך, הם יכבו לך את האש ויתקעו אותך במקום או אפילו ידרדרו אותך למטה. אינטואיטיבית אנחנו מזהים היטב מי רעיל בסביבה שלנו. הם מעוררים בנו תחושה פיזית של אי נוחות, כיווץ. לפעמים אנחנו מתחמקים מלפגוש אותם, לפעמים אפילו הפחד וחוסר הרצון לפגוש אותם כל כך גדולים, שאנחנו מפתחים תסמינים פיזיים שלא מאפשרים את הפגישה. הרבה פעמים הסיבה היחידה לשמור על הקשרים האלה קשורה ל"מה יגידו" או "צריך": איך אפשר להתנתק מאח או אחות רעילים, הורה, חבר ילדות. אנשים רעילים מייצרים עבורנו הרבה תסכול, ויותר מזה: הם לרוב "יעזרו" לנו להשוות את עצמנו עם אנשים מובילים יותר בקטגוריה (למשל, ההורה הזה שמשווה את הילד לספורטאי הכי טוב) ויגרמו לנו להרגיש נחותים ולהוציא כסף על שיפור עצמי בתחום שעד כה בכלל לא העלינו בדעתנו שהוא נחוץ.
מה הפתרון? לנקות את הסביבה מאנשים רעילים ויפה שעה אחת קודם. ברגע שזיהינו מישהו קרוב שרע לנו – פשוט לנתק את הקשר. אם מדובר בקולגה לעבודה – לצמצם את האינטראקציה למינימום ההכרחי.

7. הלקאה עצמית

אנחנו משלמים מחירים על טעויות, אבל השאלה הגדולה היא: מה קורה אחר כך. אופציה אחת היא להשלים עם הטעות והמחיר ולהמשיך הלאה. אופציה אחרת היא להמשיך לחטט שוב ושוב בפצע ולא לתת לו להיסגר. החיטוט הזה גורם לכך שאנחנו נוטרים לעצמנו טינה ולפעמים אפילו ממש שונאים את עצמנו על הטעות הזו. זו יכולה להיות טעות טיפשית ומעצבנת כמו לאבד ארנק (קורה), או טעות מאסיבית וכואבת כמו ללכת לעבוד במקום הלא נכון או לפרוש מהתואר בלי לסיים אותו. כל טעות שאנחנו ממשיכים לדוש בה, לפעמים שנים אחרי שנעשתה, תוקעת אותנו בתסכול, מונעת מאיתנו למצוא דברים טובים (ורווחיים!), וגורמת לנו להיות חלשים יותר מול אנשים רעילים, השוואה ועדריות.
מה הפתרון? סליחה אם אני נשמעת כמו מנטורית בשקל: דייל קארנגי הציע להתמודד עם כל יום בעיתו. הוא אמר: העבר כבר נחתם, העתיד עדיין לא נקבע – כל מה שיש לנו זה את היום. בקיצור, לפעמים לצמצם את ההסתכלות ולפתח "ראיית מנהרה" (Tunnel Vision) יכול לתגמל אותנו הרבה יותר מאשר להסתכל בצורה רחבה, ביקורתית ושיפוטית על כל מה שעשינו.

תגובות ומחשבות