אני מתמודדת עם הפרעת קשב מגיל מאוד צעיר. כשאובחנתי לא היה מספיק מידע זמין לציבור, ואפילו הרופאים לא הבינו את המשמעות של האבחנה. נו, מאמאל'ה, את קצת שובבה, אמר דוקטור רופא ילדים ראשון שקיבל את האבחנה. וכשאמא שלי שאלה את הדוקטור הנכבד מה לעשות, הוא אמר לה: תיהני מהשובבות של הילדה, זה נחמד, לא?

זה לא היה נחמד, והארגון היה אתגר רציני. כשהראש שלך בבלגן, סביבת המחיה ורמת האושר שלך משקפות את זה. התחלתי לחפש איך לשלב מטלות ארגוניות בחיים בצורה אורגנית (ראיתם מה עשיתי פה?), או במילים אחרות: במקום שארגון הבית והחיים יהפוך לטקס (אנחנו מופרעי הקשב מעולים עם טקסים, הם נמשכים אצלנו לנצח), לימדתי את עצמי לעשות רוטינות שונות ממשפחת הסדר והארגון "על הדרך", בהיסח הדעת. הנה שש מהמובילות שלי:

נ.ב

אני יודעת שכתוב בכותרת "קלות" ובמבט ראשון, זה בדיוק ההפך מקלות.

כל ההתחלות קשות, ובכל זאת – למדנו ללכת ולמדנו לדבר.

הכל כתוב

אין פה שום מרווח לטעות. מה שלא כתוב במקום הנכון – הולך לאיבוד. לכן אני לא כותבת על פתקים ולא על עיתונים ישנים. כשהייתי צעירה יותר היה לי פנקס, היום החיים קלים כי לכולנו יש טלפון סלולרי ובו יש אפליקציית פתקים. אל תסתפקו באפליקציה של הטלפון, לכו על אפליקציית פתקים בענן שאפשר גם להוסיף בה תוויות (סיווגים) לכל פתק: Google Keep. בהמשך שכללתי ופיתחתי את חוקי הכתיבה: מטלות נכתבות מיד בפתק של המטלות; מספרי טלפון נכתבים מיד בתוך איש קשר בטלפון.

חשוב לדעת: אני לא כותבת רק משימות אלא כל פיסת מידע שימושי וממיינת אותה לפני נושא כבר כשאני כותבת אותה.

חלונות זמן

אם יש משהו שאנחנו מופרעי הקשב גרועים בו, זו הערכת זמן. מסיבה זו, כל היום שלי מחולק לחלונות זמן. משימות מקבלות חלונות עם שוליים די עבים, תלוי במשימה. זאת אומרת, אם יש משימה שאני מעריכה שתימשך שעתיים, אני נותנת לה חלון של שלוש.  אם יש משהו שנראה לי שיתפוס חצי יום, אני מפנה את כל היום.

ברגע שגודל ה"חלון" ידוע מראש, יש לי מוטיבציה גדולה יותר להשלים את המשימה בפרק הזמן המאוד נדיב שהוקצב. אני גם נותנת לעצמי צ'ופר על השלמת המשימה, עיינו בסעיף הבא.

צ'ופרים ותגמולים

נשמע קצת מצחיק לתגמל את עצמך על זה שעשית את מה שהיית אמורה לעשות, אבל השלמת משימות היא הישג די כביר אצל מופרעי קשב מהסוג שלי. אני עובדת עם עצמי בתגמול מדורג: תגמול קטן על עצם השלמת המשימה, עוד תגמול קטן אם השלמתי אותה בתוך חלון הזמן, ועוד תגמול גדול יותר אם הצלחתי להשלים אותה בהרבה פחות מהזמן שהוקצב לה (כמה זה פחות? גם את זה צריך להגדיר מראש).

היתרון הוא שאני יודעת שבכל מקרה מחכה לי משהו נחמד בסוף. אם אסיים מהר, יהיו לי כמה דברים נחמדים.

את התגמולים חייבים להגדיר מראש לפני התחלת המשימה והם חייבים להיות אטרקטיביים. אין טעם לרמות את עצמנו ולהכניס עוד מטלה בתור "תגמול", אי אפשר לעבוד על עצמנו.

פרקטי על חשבון אסתטי

אמא שלי היתה מסוגלת להתעלף מזה שהחדר שלי אף פעם לא נראה כמו שהיא חלמה: מטרים של משטחים חשופים, הכל חבוי מאחורי דלתות. היא חשבה שאני מבולגנת, אבל זו טעות נפוצה. בכלל, העדפת האסתטי על חשבון הפרקטי היא טעות נפוצה שממררת לאנשים את החיים גם אם אין להם הפרעת קשב.

כל מה שיש לי אמור לשרת אותי, ולכן ההחלטה אם לאכסן אותו והיכן קשורה לשתי שאלות:
1. מה תדירות השימוש? (אין שום טעם לאחסן משהו שנמצא בשימוש קבוע)
2. איפה מקום השימוש העיקרי? (ולכן מגבות מטבח מאוחסנות במטבח ולא בארון מרוחק בשיטת אמא שלי, סדינים מאוחסנים בארגז המצעים מתחת למיטה וכן הלאה – זה גם אומר שכל מה שנכנס הביתה נבחר לפי כמה צריך לאחסן בו, אם בכלל)

צ'קליסטים לאירועים חוזרים

אולי יצא לך להוריד את הצ'קליסט שלי לפורים. הוא בהחלט לא הצ'קליסט היחיד בחיי. יש לי צ'קליסט כמעט לכל דבר שחוזר על עצמו, ובמיוחד לכאלה שחוזרים על עצמם רק פעמים בודדות בשנה. הרציונל הוא שמאוד קל לשכוח מה צריך לעשות ואז לקלוט את מלוא היקף המשימה ברגע האחרון. פורים זו דוגמה מצוינת, כי בלי צ'קליסט – כנראה היינו קונים ברגע האחרון חלקים מהתחפושת.

עכשיו ודאי תשאלו למה לטרוח כל כך עבור משהו שקורה רק כמה ימים בשנה. ובכן, כי אין דבר שמקשה עליי מופרעת הקשב יותר מיציאה משגרה. למה לא להקל על עצמי? חסרים קשיים בחיים?

נ.ב, צ'קליסטים ממש לא מוגבלים ליציאה משגרה או לאירועים נדירים. יעיד על כך צ'קליסט הניקיונות השבועי והחודשי שלנו, שמבטיח שהסכינים תמיד יהיו חדות והנעליים תמיד יחזרו למקום.

תכנית גיבוי

קודם כל, גיבוי (של המחשב והטלפון) אלה משימות קבועות אצלי ביומן. אני משתמשת באפליקציית TODY, שכבר כתבתי עליה בעבר, והיא עוזרת לי לתכנן את לו"ז הסדר והניקיון הביתי. גיבוי ותיוק אלה בהחלט מטלות של סדר, ולכן נמצאות בה באופן קבוע.

אבל תכנית גיבוי היא משהו אחר. למעשה, כל מה שדיברנו עליו עד כה יוצא מנקודת הנחה שקמנו ועשינו ואכן השלמנו את המטלה. היא לא הסתבכה, או אנחנו לא הסתבכנו. אבל מה קורה כשלא? מה קורה כשהדרך שבה חשבתי לגשת למשימה לא מוכיחה את עצמה?

יש שני סוגים של תכניות גיבוי: תכנית גיבוי לאופן ביצוע המשימה (למשל, לנסוע מכביש אחר כי הנוכחי פקוק, או לצאת בשעה אחרת כדי להימנע מהפקק), ותכנית גיבוי לאופן שבו היום הזה בכל זאת יוכל להיחשב כהצלחה.

הנה מה שחשוב להבין: בגדול, אנחנו מתייחסים לימים שלנו כהצלחה רק אם הצלחנו להשלים את כל המשימות שלפנינו. שמנו וי על הכל? יום מוצלח, אפשר לעבור ליום הבא. ומה אם זה לא קורה?

תכנית הגיבוי אמורה לתת לנו את התחושה שהיום לא היה בזבוז גמור, גם אם מה שתכננתי בו לא בוצע בסוף. היא נועדה לאפשר לי לישון בלילה עם פחות רגשות אשמה, או לתכנן מחדש את השבוע עם פחות הלקאה עצמית.

תגובות ומחשבות