צִמְצוּם – הַקְטָנָה, הַפְחָתָה

בתרבות הישראלית, נראה שיש לנו בעיה עם צמצום (למעט במידות המכנסיים, שם, כמו בכל העולם, גם בישראל שולט הרצון לרזון). אנחנו אוהבים שיש הרבה, גדול, שפע. מקררים גדולים ומפוצצים אוכל, עגלות עמוסות בסופר, ג'יפים במקום מכוניות פרטיות, דירות גדולות.

ובכל זאת, גם בישראל נראית בזמן האחרון מגמה של צמצום, עוד לפני הקורונה. אין ספק שלטרנדים העולמיים של קיימות ומינימליזם יש השפעה אדירה על המגמה הזו. רציתי להציע כאן את נקודת המבט שלי, שבגללה גם הקמתי את האישה שהפסיקה לקנות.

האספקט המיטיב של צמצום צריכה

המיקוד, בעיניי, צריך להיות על הפן המיטיב של צמצום הצריכה. או במילים אחרות: איזה דברים טובים יוצאים לנו מזה שאנחנו לא טובעים בחפצים?

הרבה אנשים יצביעו על הפן הפרקטי, שנכון לצמצום הצריכה באותה מידה שבה הוא נכון למינימליזם: קל יותר לנקות כשהבית ריק. קל לאתר חפצים ולדעת מה וכמה יש לך. אין "רעש" שנובע מעומס של חפצים. אין בבית שידות שלמות שמוקדשות לבלגן. קל יותר וזול יותר לעבור דירה. אתה לא נקשר לחפצים ולכן גם לא כואב לך לאבד אותם, מכל סיבה שהיא. אנחנו צוברים חוויות על חשבון חפצים ואותם איש לא ייקח מאיתנו, אנחנו פחות תומכים בתעשיות מזהמות, פחות מזינים גופי ענק ויכולים לבחור לקנות מעסקים קטנים ובכך לתרום ישירות לפרנסה של בעלי העסק ועוד ועוד.

אני חושבת שחלק מרכזי בטוב שיוצא מצמצום הצריכה הוא מעבר משלב של ריצוי חברתי לשלב של זיהוי אמיתי של הרצונות והצרכים שלנו.

איך צמצום הצריכה עוזר לנו להפסיק לְרַצּוֹת?

יש כל מיני דרכים לצמצם את הצריכה. הדרך הקלה ביותר היא להגביל את גובה ההוצאה על הסעיף (או במילים אחרות: להגדיר תקציב).

ברגע שהפוקוס הוא על גובה ההוצאה – באופן טבעי ננסה "להכניס" בכמות הכסף המצומצמת בעיקר דברים שמסבים לנו אושר. בהתחלה הגדרת האושר תהיה מעורפלת ותתבלבל עם ריצוי הסביבה (שאותו מזהים במונחים כמו "צריך", "לכולם יש", "אמרו לי ש"). לא נורא. הכבוד לכסף ינצח והצורך לשכלל את מיומנות ההחלטה, כמו גם את בחירת המוצרים שלנו, ידרוש מאיתנו לנתח טוב יותר כל החלטת קנייה. ברכות חמות! זה השלב שבו הקניות מפסיקות להיות אוטומטיות ומתחילות להיות מחושבות. כשהקניות מחושבות, במקום האוטומט של הריצוי עולים קולות אחרים. אנחנו מתחילים לשקול את הריצוי כאחד השיקולים בהחלטת הקנייה שלנו, אבל הוא כבר לא מרכזי כמו בעבר. לפעמים נחליט שהוא מספיק מרכזי כדי לקנות ולְרַצּוֹת את הסביבה, אבל ברוב המקרים נוותר עליו לחלוטין ונעדיף לְרַצּוֹת את עצמו. אגב, עוד בונוס הוא שברגע שאנחנו מפסיקים לְרַצּוֹת אחרים בהחלטות הקנייה, מהר מאוד אנחנו מתחילים לחשוב בצורה עצמאית ומפסיקים לְרַצּוֹת באספקטים נוספים של החיים. נהדר, לא?

תגובות ומחשבות