לא משנה מהו הרגע המדויק שבו זוג הופך למשפחה, אם זה רגע החופה והקידושין, רגע המעבר למגורים משותפים או הילדה הראשון, מה שבטוח הוא שאותו רגע הופך אותם משתי יחידות נפרדות ליחידה כלכלית אחת בשם "משפחה".

בשלב הזה, כנראה, לשני הצדדים ברור שהם יעשו ויתורים עבור היחידה החדשה. השאלה היחידה היא, אם כך, כיצד ייראו הוויתורים האלה.

מהניסיון שלי, יש שלושה טיפוסי זוגיות כלכלית עיקריים:

זוגיות שבה שני הצדדים מצטמצמים כדי לאפשר את הקמת היחידה המשותפת

כולנו מכירים את הזוגות האלה שלוקחים מהפה שלהם "כדי שיהיה לילדים". מן הסתם, התנהגות כזו היא הגיונית וצפויה כשהילדים קטנים (והזוג, לרוב, הוא שני אנשים צעירים ובעלי הכנסות נמוכות), אבל לאורך זמן ההתנהגות הזו שוחקת את שני הצדדים. התא המשפחתי לא משגשג, מפני שקיומו הוא על חשבון אלה שהקימו אותו.

זוגיות שבה רק צד אחד מצטמצם כדי לאפשר את הקמת היחידה המשותפת

משפחה "כמו של פעם" שבה צד אחד מטפל בבית והשני יוצא לעבודה. חלוקת התפקידים במשפחה כזו לכאורה ברורה ומובנת: צד אחד מכניס כסף והשני מוציא. בפועל, לרוב הצד ש"מוציא" הופך להיות האחראי הבלעדי על הבית, גם אם הוא מחזיק במשרה. לרוב המשרה הזו תצטצם כדי לאפשר את הטיפול הטוטאלי בבית שנובע מחלוקת התפקידים. זה גם הצד שנשחק ראשון, ואז עלולה להתפתח מערכת של חשדנות הדדית, טינה וצרות עין. תאים כאלה הם הרבה פעמים פטריארכליים ומכניסים שיקולי אגו כמו לא לאפשר לאישה להרוויח יותר מהגבר, גם אם יש לה את הפוטנציאל לכך. התא המשפחתי עצמו נע בין תקופות טובות לרעות ואינו מגיע ליציבות.

זוגיות שבה שני הצדדים מתרחבים כדי לאפשר את הקמת היחידה המשותפת

לכאורה, בדיוק כמו בסוג הראשון, שני הצדדים מחויבים באותה מידה לתא המשפחתי. בפועל, הם מחויבים גם לעצמם וגם לתא המשפחתי, ובכך הולכים זה לקראת זה, "פעם את ופעם אני". כל אחד מבני הזוג עובד קשה יותר כדי להתקדם וגם להחזיק בתא המשפחתי ולשם כך נוצר בזוגיות כזו מערך תמיכה שנוצר שמאפשר לכל אחד מהצדדים למקסם את הפוטנציאל התעסוקתי שלו. האגו, לעומת זאת, נשאר בצד. התא המשפחתי צומח יחד עם שני מייסדיו. זה לא אומר שהצדדים לא יחליטו בשלב מסוים להיפרד, אבל גם זה ייעשה בהדדיות.

תגובות ומחשבות