אני מאמינה גדולה שמה שיש לנו בחיים אלה מערכות יחסים, אבל מתחילה להתגרד בכל הגוף כשמדברים איתי על מערכת היחסים עם כסף. למה? כי כסף הוא כלי, אמצעי, מכשיר. ליצור רציונלי מהסוג שלי אין ולא יכולה להיות מערכת יחסים עם כסף, בדיוק כמו שלא יכולה להיות לי מערכת יחסים עם הכיסא שאני יושבת עליו או המחבת החביבה עליי.

עם מי כן מערכת היחסים שלנו? עם עצמנו.

הכסף – הוא רק מראה ליחסים שלנו עם עצמנו העתידי. אם אני חיה עכשיו ולא מצליחה לארגן את הכסף בצורה שתספיק לי ל"אחר כך" – ואחר כך יכול להיות אני עתידי בכל מיני נקודות זמן: הוא יכול להיות אני של אחרי פסח שרוצה לצאת לטיול, הוא יכול להיות אני של עוד שנתיים שרוצה לחזור לאוניבסיטה, הוא יכול להיות אני של אחרי הפרישה ולא עלינו – הוא גם עלול להיות אני שפוטרה מהעבודה או עוברת משבר בריאותי במועד לא ידוע. אם אני חיה בכאן ועכשיו – אני בוחרת באני הנוכחי על חשבון אני העתידי.

אבל התובנה הזו היא רק חצי-תובנה. למה? כי בכל רגע נתון אסור להרעיב את אני הנוכחי. בכל רגע נתון, אם נמתח את החבל יותר מדי ונחיה יותר מדי בעתיד על חשבון ההווה, חוויית החיים של אני הנוכחי תהיה חוויה של דלות ומחסור – וזה יצבע גם את החוויות של אני העתידי שאנחנו כל כך מנסים לשמור עליו.

אז מה עושים? מחפשים איזון. מחפשים את התמהיל המושלם הזה (באחוזים!) בין להוציא על עצמנו כאן ועכשיו ובין האני העתידי. מתפשרים קצת, אבל לא יותר מדי, בכאן ועכשיו כדי לעשות מקום לעתיד.

אגב, העתיד יהיה הווה בשלב מסוים, וגם אז נצטרך לעשות שיקולים לגבי האני העתידי שלנו. קחו בחשבון שאין נקודת זמן מוחלטת שהיא העתיד, היא כל הזמן זזה יחד איתנו.

תגובות ומחשבות