לזוגיות הכלכלית שלכם יש כל מיני "וירוסים", מחלות שאם לא יטופלו יכולות לגרור את התא המשפחתי כולו למשבר כלכלי ועל הדרך – לחרב גם את הזוגיות. אחת מנקודות המשבר הכי בולטות בזוגיות כלכלית היא שאלת הבעלות, או במילים אחרות – של מי הכסף הזה, הקריירה הזו, ההוצאות האלה.

ארבעת האספקטים של הדילמה הכלכלית: שלך או שלי

כשזוגות עוברים לגור יחד, מטבע הדברים הם עדיין לא יחידה כלכלית ורגשית אחת. מסיבה זו, כל אחד מהם שומר על העצמאות שלו, שבאה לידי ביטוי בארבעה אספקטים: חשבון בנק עצמאי, החלטות עבודה עצמאיות (קידום, צמצום משרה וכדומה), השקעות עצמאיות ורכישות פרטיות.

חשבון בנק עצמאי

אני רואה בקבוצת ללא בזבוזים – בדרך לעצמאות כלכלית דיונים ערים (וחוזרים!) בשאלה האם עדיף חשבון משותף או חשבונות נפרדים. עבור זוגות שרק עברו לגור יחד, די ברור שעד שיחליטו סופית אם הם ממשיכים לגור ביחד או לא, גם החשבונות יישארו נפרדים. הדילמה מתחילה אחרי שההחלטה כבר התקבלה.

הבעיה העיקרית שזוגות מנסים להתמודד איתה באמצעות החשבונות הנפרדים היא הנושא של פיקוח בזוגיות, שעליו תוכלו לקרוא בהרחבה בפוסט על דינמיקה של פיקוח כלכלי בזוגיות.
אלה שתומכים בחשבון בנק נפרד לכל אחד מבני הזוג ועוד חשבון אחד שמיועד רק להוצאות משק הבית, מדברים על המרחב האישי של כל אחד מבני הזוג, על החופש מעיניים מחטטות במעבר על ההוצאות האישיות ועל תחושת עצמאות. בעיניי, המודל הנוכחי של חשבונות נפרדים למעשה מצמצם (לפחות מבחינה תפיסתית) את מקום המשפחה והזוגיות לכיסוי הוצאות מחיה ובילויים משותפים.

במילים אחרות, אפשר בהחלט להחזיק שני חשבונות נפרדים, אבל במקום שהמשכורות יזרמו לחשבונות האלה ומשם לחשבון המשותף – יתבצע תהליך הפוך. סכומים שבני הזוג קבעו ביניהם מראש יזרמו מתוך החשבון המשותף אל החשבונות הנפרדים. היתרונות: בני הזוג עדיין מקבלים חופש פעולה ועצמאות בקניות שלהם, אבל הפוקוס העיקרי הוא על החשבון המשותף.

החלטות עבודה עצמאיות

מערכות זוגיות לא נגמרות בהכרח בגלל כסף, אבל כסף הוא קטליזטור משמעותי להתדרדרות שלהן. קבלת החלטות תעסוקתיות זו דוגמה מצוינת לאופן שבו חיכוך שנראה כספי או תקציבי בבסיסו, למעשה נובע מתוך דינמיקה של אטימות, צרות עין או אפילו ניצול בזוגיות.

ברגע שמגיעים הילדים כבר מובן שלפחות אחד מבני הזוג יצטרך להגמיש את העבודה כדי ליצור מקום לילדים. בתרחישים האלה, ההחלטה על שינויים תעסוקתיים היא לרוב משותפת ונראית ריאלית לגמרי – הצד שמוותר מבין שהוא ממילא מרוויח פחות ולכן זה רק מתבקש שהוא יהיה זה שיוותר. העניין הוא שחוץ מתרחישים כמו פיטורין והבאת הילדים לעולם, בני זוג לא תמיד יודעים איך ומתי הם צריכים לתאם מול הצד השני את הצורך שלהם בשינוי כיוון.

לגמרי ברור שכל אחד מבני הזוג רוצה לשמור על האוטונומיה שלו. העבודה היא חלק משמעותי מהחיים, גם מבחינת הזמן וגם מפני שרובנו תלויים בהכנסות ממנה כדי לשרוד. האומללות של בן הזוג שזקוק לשינוי תעסוקתי לפעמים זולגת לתוך התא המשפחתי ומשפיעה עליו. מצד שני, גם לשבור את הכלים ישפיע על התא המשפחתי, הפעם כלכלית.

תרחישים של צמצום או שינוי תעסוקתי שמגיע עם ירידה במשכורת

כשהשוטף המשפחתי בולע את רוב המשכורת, בני זוג אחראים שמאוד רוצים לממש את האוטונומיה שלהם יישארו תקועים במקום העבודה, פשוט כי הם מבינים שכל יתר בני הבית תלויים בהם. אם הם ממש אחראים, הם ינסו לרתום את בן הזוג השני ולבנות יחד תקציב שיאפשר להם לצמצם בהדרגה את התלות במשכורת מהעבודה הזו כדי שהם יוכלו לשנות כיוון בשלב מסוים. אם החצי השני שלהם לא אחראי באותה מידה, הם יטרפדו שוב ושוב את התקציב כדי להמשיך באורח החיים הנוכחי ובלי להתחשב במצוקה שהתגלתה להם.

תרחישים של קידום בעבודה

לכאורה, קידום בעבודה הוא דבר רצוי. בפועל, הוא עלול לשנות את כל חלוקת התפקידים בבית, ולכן גם את הקידום כדאי ורצוי לתאם עם הצד השני. קידום כמעט תמיד מגיע עם שעות עבודה מוגדלות, לפחות בהתחלה. זה לא תמיד יהיה מקובל על הצד השני, זה שעכשיו צריך לקחת על עצמו יותר תפקידים מכפי שהיו לו. החשש העיקרי של בן הזוג הוא לא מהטווח המיידי שבו הוא ייקח על עצמו יותר, אלא מכך ש"סידור העבודה" החדש יישאר לטווח ארוך, אולי אפילו לנצח, ובכך למעשה יחסום אותו מלממש את הפוטנציאל התעסוקתי שלו-עצמו.

השקעות עצמאיות

כששני צעירים עוברים לגור יחד, סביר להניח שאין להם יותר מדי כסף כדי להשקיע. לשלב ההשקעות רובנו מגיעים אחרי שכבר התייצבנו בעבודה והילדים קצת גדלו. כאן בולטים מאוד הבדלי המזג הכלכלי בין בני הזוג: יש בני זוג ששניהם שונאי סיכון ויעדיפו חסכונות סולידיים או מקסימום לקנות דירה להשקעה; יש בני זוג ששניהם אוהבי סיכונים ויצללו בשמחה יחד לבנות תיק השקעות בסיכון גבוה והשקעות נדל"ן בחו"ל; בדרך כלל – הם פשוט לא מתואמים ביניהם. אחד מפחד שכל הכסף ייעלם, השני לא רוצה לתת לכסף להישחק. וכך, כשאין תיאום, קורה אחד משני דברים: או שהצד שרוצה להשקיע מפתח מדיניות השקעות עצמאיות מאחורי גבו של השני, או שפשוט לא משקיעים ויש צד אחד מתוסכל מאוד.

רכישות פרטיות

הנושא של תיאום בהוצאות האישיות הוא כנראה הנושא הנפוץ והנפיץ ביותר בזוגיות. למעשה, הוא כך כך נפוץ שגם נגענו בו בסעיף החשבון העצמאי.

כשבני זוג עוברים לגור יחד מן הסתם כל אחד מהם מגיע עם הרגלי הצריכה שלו, והוא גם ממשיך בהם עד לנקודה מסוימת שבה קורה משהו שמונע ממנו להמשיך. המשהו הזה יכול להיות איחוד חשבונות שמביא לדינמיקה של פיקוח מהצד השני, לידת ילד או שינוי חיים משמעותי ששני בני הזוג הסכימו עליו (רילוקיישן, חזרה בתשובה, העתקת מגורים למיקום פריפראלי ועוד).

בדרך כלל, תגובת נגד משמעותית מתעוררת רק כשהשינוי הוא חד צדדי, כלומר – הצד השני פתאום נלחץ מההוצאות ומתחיל לבלוש אחריהן. ברור שהגבולות פה מטושטשים, רק לא תמיד ברור איפה הם היטשטשו קודם: האם בן הזוג שפתאום התחיל לפקח לא הציב את הגבול בזמן ונתן לצד השני להוציא בלי חשבון עד שפתאום חטף רגליים קרות? האם הצד השני נתן לבן הזוג המפקח להטיל עליו יותר ויותר אחריות גם להוצאות המשפחתיות, עד שנשבר והוא כבר לא יכול לשאת זאת?

הפתרון הקל, יחסית: סעיף תקציבי לכל בן זוג

פתרון פשוט ואלגנטי יכול להיות להגדיר סעיף תקציבי של הוצאות אישיות שיוקצה לכל אחד מבני הזוג בלי התערבות של השני, בין אם מתוך החשבון המשותף או מתוך חשבון עצמאי. הרעיון הוא שהכסף הזה הוא "קופסה שחורה" מבחינת הצד השני. אלא אם כן בן הזוג בחר לשתף אותו, הוא פשוט לא יודע על מה  הכסף יצא.

הפתרון המורכב: לפרגן ולתמוך

פתרון אחר, והוא כולל מידה רבה של פרגון ופתיחות בין בני הזוג, הוא פשוט לשתף אחד את השני בהוצאות שלנו. כדי ששיתוף כזה יעבוד, שני בני הזוג צריכים להגיע בתפיסת חיים מאוד דומה של מהי איכות החיים שהם שואפים לה.
לפני שנים קראתי טקסט של דנה ספקטור שבו היא תיארה כיצד החביאה את הג'ינס החדש שלה (דיזל) בתא המטען של הרכב ואמרה לבעלה דאז שזה בעצם ג'ינס ישן. הבעיה פה היא לא שספקטור בזבזנית או שבעלה דאז היה קמצן (יכול להיות שספקטור בזבזנית, אני לא מכירה אותה ולא יכולה להעיד. אני רק אומרת שלא זו הבעיה שאנחנו רואים פה). הבעיה פה היתה שהיא לא הרגישה נוח לספר לו על הקנייה, לא לפני ולא אחרי שביצעה אותה. רוב הסיכויים הם שהיא הגיעה לרתיעה הזו מלספר לו אחרי מספיק פעמים שבהם קרה התרחיש הבא: היא סיפרה על משהו שהיא רוצה (או על משהו שכבר קנתה), והוא ניסה להניא אותה מהרכישה (או לגרום לה להחזיר את המוצר לחנות) ותוך כדי כך גרם לה לאי נעימות שהיא מבזבזת כסף. חוסר הפרגון מצידו הביא לחוסר פתיחות וכנראה גם למנה גדושה של תסכול משני הצדדים.

תגובות ומחשבות