אתמול שיתפתי בפייסבוק כתבה על המהלך המרשים שעשתה טל אוחנה, ראש מועצת ירוחם, למיגור הקורונה בעירה. אוחנה התייחסה לנושא בצורה מקיפה. היא דאגה גם לפן הרגשי באמצעות הקמת מערך תמיכה להורים וילדים (ואני מניחה שגם לאזרחים מבוגרים), גם סגרה את הכניסות לעיר וגם השיגה את שיתוף הפעולה של האוכלוסיה החרדית בעיר לטובת תפילות במתחמי תפילה חיצוניים ולא בתוך בתי הכנסת. אלה למעשה צעדים שאולי היה ניתן לנקוט גם ברמת המדינה.

שמתי לב שאחד הדברים שזוכים להתייחסות ניכרת הוא העובדה שאוחנה עשתה את הצעדים האלה בתקציב מזערי. ירוחם היא לא מועצה עשירה, ואוחנה גייסה תרומות או ביקשה פריטים בהשאלה על מנת לקדם חלק מהמהלכים שבוצעו.

בנושא הזה אולי כדאי להגיד שלפעמים, היכולת לעשות משהו בתקציב נמוך נובעת כמעט רק מזה שסביבך כולם פועלים בתקציב גבוה. או במילים אחרות, אוחנה יכלה לקבל בהשאלה ציוד מבסיסים צבאיים מפני שאף אחד אחר לא חשב לעשות זאת וגם הצבא לא השתמש בציוד. בדיוק כמו שלפעמים, אנחנו מצליחים לקבל משהו חדש לגמרי מיד שנייה, רק מכיוון שמי שקנה אותו "לא התחבר", כלומר לא עשה את עבודת ההכנה לפני הקנייה מספיק טוב.

נקודה למחשבה.

נ.ב, בואו הערב לזום על מחירים טובים.

תגובות ומחשבות