איך עברו חגי תשרי בסגר? מה הכנת לאכול? (לנו היו 6 צנצנות גפילטע פיש במזווה, לא ברור איך אדם יכול להתאושש מווידוי כזה)

חוץ מלאכול שימורי גפילטע, עשינו משהו שלא עשינו מעולם: בהינו במזכרות. אני יצור סנטימנטלי כל עוד דברים לא תופסים אצלי יותר מדי מקום פיזי. יותר קל לי לאגור ג'יגות של תמונות משפחתיות מתמונות מודפסות או בגדי ילדים. מפה לשם, הילדים שלפו את הסרטונים(!) שצילמנו ביום ההולדת האחרון שלי, דצמבר שעבר.

כל שנה זו אני שמתרגשת מימי ההולדת (של כל המשפחה) יותר מבעלי השמחה עצמם, זוממת מתנות והפתעות במשך חודשים לפני האירוע עצמו. שיהיו בריאים המשפחה שלי, הם כל כך התרגלו שאני מטפלת בימי ההולדת של כולם, שהם באמת לא ידעו מה לעשות כשהתברר להם, באופן מפתיע ביותר, שגם לי הולך להיות אחד כזה. אז הם הלכו להתייעץ – איתי.

בואו נודה בזה, יש לי הכל. זאת אומרת, יש לי כל מה שאני רוצה כרגע. מה שהיה חסר לי, דחוף, היה שהם יתרגשו ויתלהבו מיום ההולדת שלי כמו שאני מתלהבת משלהם, וזו מתנה שקצת קשה לבקש. אז ביקשתי מהם שיעשו משהו די דומה: שיארגנו לי רואסט (Roast).

רואסט זו הגרסה הקומית והמרושעת לחיים שכאלה. במקום מנחה חמוץ שיושב ומנתח עם חתן השמחה את היום המרגש באווירת ט' באב, ברואסט המנחה החמצמץ הוא סטנדאפיסט ציני, שמביא איתו עוד חבורת מצחיקנים ויחד הם מקדישים לחתן השמחה את מיטב העלבונות (המצחיקים) שהם מצליחים לחשוב עליהם. על הדרך, הם גם מעליבים אחד את השני. הקהל נקרע מצחוק. תגידו, מי לא רוצה שיעליבו אותו קצת ליום ההולדת?

ולמה רציתי רואסט של עצמי?

קודם כל, כי אם עושים את זה כמו שצריך, זה מצחיק ולא באמת מעליב.
חוץ מזה, אני חושבת שזה נחמד שילדים יכולים להגיד להורים כל מיני אמיתות ברוח טובה ומבודחת. המסרים יעברו כמו שהילדים התכוונו – וזה ישפר את התקשורת בינינו שנוטה לפעמים לעלות על שרטון בגיל ההתבגרות, במיוחד בתקופה הזוועתית שלנו.
אבל הכי חשוב – פשוט רציתי שהם ישקיעו זמן, אנרגיה, מחשבה ומאמץ במתנת יום ההולדת שלי. עבור רואסט טוב צריך לכתוב את הטקסטים מראש, לעשות חזרות, לבדוק איזה פאנצ'ים לא עובדים ולתקן אותם.

הם ישבו ושיפצרו את הטקסטים שלהם במשך שבועות. כשהגיע היום המיוחל, הם היו כל כך מוכנים, שהכל זרם להם כאילו נולדו להצחיק. למעשה, האדם היחיד שלא עשה חזרות ולא הצליח לבדוק את הפאנצ'ים שלו – היה אני! אבל עברתי את זה כמו גדולה 💪

הרואסט שלי נמשך שעה. זו היתה המתנה הכי טובה והכי מצחיקה שיכולתי לקבל. הוא עלה אפס שקלים בדיוק, ההשקעה הגיעה ממקום לגמרי אחר. יש לי סרטונים שמוכיחים שהתגלגלתי מצחוק, זה פשוט מביך מכדי לפרסם בציבור.

בהמשך לסיוט המתנות של תחילת השנה, המתנות הכי טובות לאנשים שאנחנו הכי אוהבים, לפעמים לא נמדדות בפתק החלפה בכלל. הם זקוקים לנו, לתשומת הלב שלנו, לאכפתיות שלנו ולזמן שלנו. זה, לפחות, היה הלקח שלי מכל הסיפור. ואז הבת שלי אמרה שעם כל הכבוד לצומי, היא מעדיפה חפצים ליום הולדתה. בדיון הוותיק בין חוויות וחפצים, המסקנה היא כזו: יש חוויות ג'אנק ויש חפצים שעטופים בחוויה משמעותית. ההיצמדות הסכמטית לחלוקה לחוויות מול חפצים מתעלמת לגמרי מהערך הרגשי שמתנות צריכות להיות טעונות בהן כדי שמי שמקבל ירגיש שהן משמעותיות עבורו.

תגובות ומחשבות