כשאנחנו מגיעים להתמודד עם המצב הכלכלי שלנו, אחת ההצעות שחוזרות הכי הרבה היא להימנע מפיתויים. על פניו זו נשמעת המלצה הגיונית. היא מאותה משפחה של ההמלצה התזונתית "לא להכניס אויבים הביתה". המחשבה היא פשוטה: אם לא נאפשר לעצמנו להיחשף לפרסום או באופן כללי, "פיתויים", לא יתעורר בנו רצון לקנות – והופ, חסכנו כסף.

אל תטעו, זו המלצה נהדרת למי שרק מתחיל לבנות את התקציב או רק מתרגל לחיים שבהם אנחנו בודקים ובוחנים בצורה ביקורתית את כל מתקפת ה"בא לי" שלנו. אבל מה הלאה? וכמה זמן בכלל אפשר להמשיך לחיות בבועה האסקפיסטית הזו שבה אנחנו לא מרשים לעצמנו אפילו להציץ על פרסומת?

בפועל, להימנע מפיתויים זה כמו להיכנס לסגר: התחלואה יורדת, המחירים כבדים, ואז אם לא פיתחנו אמצעים נוספים היא עולה בחזרה. 

חמש הסיבות שבגללן בעיניי ההמלצה לא להכניס פיתויים רק מכשילה אותנו

לא להכניס פיתויים מחליש את המנגנונים שלנו

ככל שאנחנו נחשפים למשהו יותר, המנגנונים שלנו מתמודדים איתו טוב יותר (זה עניין שהוא כמובן נכון בעיקרון ויכולים להיות אנשים שזה לא נכון לגביהם – הם אינם הרוב). ברגע שאנחנו בוחרים במודע לעבור לחיות בבועה ולא להיחשף למשהו, אנחנו לא רק מחלישים אלא אפילו מנוונים את המנגנון הביקורתי שלנו – ויותר מזה: אנחנו נמנעים מלפתח את היכולת לבחון את הפיתוי בצורה מודעת ולקבל החלטה מושכלת.

כמה זמן אפשר לחיות מתחת לסלע?

בסוף, פרסום, שופינג ו"פיתויים" מקיפים אותנו. שלטי חוצות, פלאיירים ואפילו תווי שי ופתקי החלפה שיסתיימו בביקור בחנות. אי אפשר להתחמק מזה. אפשר לדלל, בהחלט, אבל בסוף המציאות תיגע בנו. אם המציאות הזו היא מציאות צרכנית – למה להתעקש בכוח לנסות לעצב אותה מחדש? עדיף להשקיע את האנרגיה במציאה ופיתוח טכניקות להתמודד איתה.

עדיף ללמוד לסרב

הסיטואציה שבה אנחנו מתחמקים מהפיתוי בעצם נותנת לנו תירוץ מנטלי: זה לא שאני לא רוצה, אני פשוט לא יודעת מזה. זו בעצם הצדקה לעצמנו להיות פאסיביים במקום לומר את הלא שלנו באופן אקטיבי ובקול צלול.

איסור שוחק את כוח הרצון שלנו

מחקרים מראים שככל שנאסור על עצמנו יותר, יהיה לנו הרבה יותר קשה להחזיק את האיסור במצב אמת. זה המנגנון הכי חשוב שלנו שנחלש מחוסר ההתמודדות. בדרך כלל זה לא רק שאנחנו נמנעים מהפיתוי, אנחנו אוסרים אותו על עצמנו. ברגע שאותו פיתוי פתאום צץ מולנו, קשה מאוד להחזיק את ה"לא" הזה, במיוחד בחברה שהיא ממילא מוכוונת צרכנות. במילים אחרות, אם אסור לי לקנות (כל דבר) ולכבוד העניין עברתי לחיות מתחת לסלע, הצורך והרצון לקנות לא ייצאו לי מהראש. כתוצאה מזה, כוח הרצון יישחק בניסיון להחזיק את האיסור, עד לשבירה המפוארת.

לשבירה יש מחיר כבד על ההערכה העצמית שלנו

גמישות מחשבתית היא ההפך משבירה, והימנעות מפיתוי היא ההפך מגמישות. ההימנעות מגדילה את ההסתברות לשבירה, והשבירה בתורה מגיעה עם פגיעה בהערכה העצמית שלנו. משפטים כמו "אני בזבזנית כרונית", "אין לי משמעת עצמית" וכן הלאה מחלחלים לתוך התפיסה שלנו את עצמנו ובהדרגה מצמצמים אפילו יותר את היכולת שלנו להתמודד עם מה שהחיים זורקים עלינו באופן כללי.

מה לעשות במקום להימנע מהפיתוי?

להימנע לטווחים קצרים

כמו באימון אינטרוולים, אין שום סיבה לא להימנע בצורה מושכלת לתקופות קצובות. שקט לתקופה קצובה מראש הוא מבורך, מאפשר לנו לטעון מצברים ולחזור לערכי הליבה שלנו ולמה שחשוב לנו.

לסרב

כמו שנאמר קודם, עדיף לסרב מאשר לחפש סיבות למה אי אפשר. סירוב הוא אקטיבי, אי אפשר הוא פאסיבי. כשהיינו ילדים, בכל פעם שביקשנו משהו התגובה הראשונית של ההורים היתה סירוב. אחר כך אפשר היה לנהל מו"מ אם זה היה מספיק חשוב לנו, ואם לא – אז לא. זו פרקטיקה שאפשר ליישם גם לעצמנו, לבד. מול הילדים היא אולי נראית קצת שרירותית (לילד), אבל באופן מאוד עמוק הילד לומד לבחור את הקרבות שלו ואת מה שחשוב לו, וזה נכון גם להחלטות הקנייה שלו.
הרעיון של להשאיר את הדבר שרציתם בחנות ולחזור אליו רק אם הוא לא יוצא מהראש במשך שבוע, הוא יישום של הסירוב האוטומטי הזה לכל קנייה. כך גם למלא עגלה באתר קניות ולנטוש אותה שם. בפעם הבאה שתחזרו תגלו שחצי ממה שבתוכה נראה לכם מוזר עד מיותר.
סירוב הוא משחק, במידה רבה, כי נקודת המוצא היא שבסוף חלק מהפריטים ימצאו את עצמם אצלנו – אבל בינתיים זו הזדמנות לבדוק שוב מה אנחנו רוצים באמת.

לארוב לעסקאות טובות

נשמע הפוך למטרה, לא? אבל ההפך מאיסור על קנייה הוא ההבנה שמותר לנו לקנות. ה"מארב" מאפשר לנו לעשות כמה דברים: לצרוך את המידע הפרסומי בצורה בררנית שבעקבותיה נתמקד רק במה שמעניין אותנו, לעקוב אחרי מוצרים לאורך זמן (ובכך לבחון שוב ושוב את הצורך בהם) וכמובן – משחרר אותנו מהאיסור הגורף המגוחך הזה על הרהורי כפירה בקנייה.

תגובות ומחשבות