בזמן האחרון נחתו בספריה המקומית שני ספרים שכל אחד מהם מנסה לעזור לנשים להמשיך "להתלבש" אבל לדאוג שזה יעלה פחות, הרבה פחות.
סטייל משלך – 10 צעדים בדרך למלתחה חכמה / שירה ברויאר
מעין מדריך למציאת סגנון אישי (סטייל) עבור נשים, במיוחד כאלה שכבר עברו את גיל הניסוי והטעייה ונחתו ב"איזור נוחות" כלשהו שממנו הן כנראה לא כל כך מרוצות כי גם שם הן קונות הרבה יותר מדי ולא נראות כמו שהיו רוצות.
החיים קצרים, אל תקני את הנעליים / שלי גרוס ומיכל לוי-ארבל
גם הוא מדריך, אבל עוסק יותר בבחינת ההשלכות החברתיות והסביבתיות של קנייה חסרת מעצורים של אופנה זולה. מתוך ההסתכלות הרחבה הזו הספר יוצא לכיוון של בניית מלחתה חכמה, חסכונית, יעילה ומחמיאה.
מה למדתי משני הספרים על נשים ואופנה?
שום דבר שלא נתקלנו בו בעבר, ובכל זאת. שני הספרים יוצאים מנקודת ההנחה שהלבשה היא עולם תוכן משמעותי לנשים והארונות שלהן מייצגים את כל הטעויות שעשו בתחום במשך הזמן: בגדים לא שימושיים, בגדים באיכות ירודה, בגדים זולים (צריך לחסוך), בגדים יקרים (לא מתפשרות על איכות), בגדים בלתי מחמיאים וכן הלאה. אולי נכון יותר לומר שהספרים מכוונים לקהל יעד של נשים שאכן עסוקות בשאלות של נראות והלבשה.
שני הספרים מתחילים ונגמרים בעיסוק באופנה. חסרה לי התייחסות משמעותית לתחומים שמשיקים לאופנה, כי אמור להיות ברור שאישה שעסוקה בנושא הלבוש כמעט תמיד תהיה עסוקה גם בהם: תעשיית הטיפוח, תעשיית השיער, תעשיית ההרזיה, תעשיית הפלסטיקה. ברור שהכותבות מקצועיות בתחום האופנה, ובכל זאת – וזה בלט במיוחד אצל ברויאר – אופנה מושפעת מאוד מזרמים חברתיים וממה שנתפס כאסתטי באופן חוצה-חברה. חסרה לי אמירה חברתית משמעותית, איזו קריאה לא לאמץ אוטומטית את אידיאל היופי הכללי, איזו קבלה עצמית של הגוף.
עוד שאלה שעלתה לי היתה איך קורה שהמו"לים חשו צורך להוציא פחות או יותר באותו פרק זמן שני ספרים שפונים לנשים ועוסקים בסטיילינג. איך לא נכתב עדיין הספר "החיים קצרים, אל תקנה את האייפון"? תשובה אחת היא שמבחינה מסחרית, נשים נתפסות כנראה כקהל יעד שקונה ספרים יותר מגברים ולכן יהיה קל יותר לשווק ספרים נשיים. אבל זה לא הדבר היחיד.
תשובה אחרת היא שנראה שבאופן חוצה-חברה, נשים נתפסות כחסרות ביטחון יותר ברכישות שלהן, נוטות יותר להתחרט עליהן, קונות הרבה יותר ולכן טועות הרבה יותר, ובאופן כללי שהטעויות האלה תופסות מקום הרבה יותר מרכזי בחייהן ביחס לגברים. זו ללא ספק הנחה המובלעת בשני הספרים האלה. נשים טועות מעצם זה שהן צורכות כי כולם טועים מעצם זה שהם צורכים, אבל נשים מדברות על זה, מה שיוצר הבדל עצום בגישות. עצם העיסוק החברתי הנרחב בנושא פלוס השכר הנמוך יותר מגבירים מבחינתן את עומק הטעות מפני שהן מודעות לה ובעיקר מלקות את עצמן עליה הרבה יותר מגבר שמודע לטעות שעשה כשקנה אוזניות יקרות שאינו מרוצה מאיכות הצליל שלהן. אף אחד לא מעלה בדעתו להוציא מדריך מקיף לצמצום טעויות ברכישת גאדג'טים, למשל, מפני שברור שהטעויות האלה נקודתיות והקונים יעדיפו לטעות מאשר לרכוש ספר שילמד אותם להימנע מהן באמצעות "צמצום מבחר הגאדג'טים שלך לכמה גאדג'טים חיוניים ביותר שהוכחו כמוצלחים".
עוד שאלה שאפשר לשאול היא למה לקנות ספרים בעלות בלתי מבוטלת, כשאפשר פשוט למצוא אונליין ובחינם את כללי האצבע של הסטיילינג. אגב, כפי שהכללים האלה מנוסחים, לגמרי ברור למי הם אמורים להתאים ומי אמורה להתעלם מהם ולהמשיך לטעות.
בגדול, אלה ספרים שנחמד לקחת בספריה ולקרוא. הם קולחים וקריאים עד שתנסו להפוך אותם למדריכים לחיים, ואז חלק מהקוראות יצליחו וחלק ימשיכו למלא את הארון בבגדים שהם לא 100% כי עבורן הייצור הוא אף פעם לא 100%.
