ארוחות הערב המשפחתיות שלנו הן הארוחות העיקריות ביום, מיד אחרי יום העבודה, הזדמנות לכולם להיות ביחד. מפני שהן חשובות בעיניי, אני מקפידה להכין כמעט כל ערב משהו טעים. במשך השנים שמתי לב שבני הבית טורפים את האוכל, לפעמים אומרים שהוא מתובל מדי, מלוח מדי או דווקא תפל, עד שיום אחד הגדיל מר בירקמן לעשות ובעודו ממצמץ בשפתיו פלט: "כבר היו לך טובים יותר".
או-הו! זוהי ללא ספק עילה לגט, או אולי לקטיעת הלשון שלו והאצבע המקלידה. לא רק שהאדון לא אומר תודה על מה שעמלתי להכין על חשבון זמני הפנוי המועט, הוא אפילו מתלונן? אחרי שנרגעו הרוחות (והוא בילה לילה על הספה בסלון), הבנתי שמה שחסר לי, לא רק בסיטואציה הספציפית אלא באופן כללי כשאני מתקינה להם מנות להתפאר, אלה מלים טובות. ומאחר שהם לא יודעים מעצמם לתת את המלים הטובות, התחלתי מלבקש מהם באופן כללי שיודו על האוכל.
זה החזיק מעמד יומיים.

ואז נחתה עליי ההבנה שאם אני רוצה שהם יידעו שאני מכינה אוכל נהדר, אני צריכה להודיע להם שאני מכינה כזה ולגרום להם להודות בזה בעצמם. אז: מעכשיו בכל פעם שאני מכינה להם משהו, אחרי שני ביסים ורבע אני פונה אליהם בחביבות ואומרת: תן לי מחמאות על האוכל.
וזה עובד. מדי פעם הם אפילו כל כך מאמינים לעצמם שהם אומרים לי תודה!

ולמה אני מספרת את כל זה? כי כמו בכל אינטראקציה עם האנשים שאנחנו חיים איתם, הם לא תמיד יראו את המאמצים שלנו אם לא נאיר עליהם זרקור ענקי. לפעמים נדמה שזה לא הכי נעים לחפש את ההכרה בצורה כזו, אבל זו הדרך הכי פשוטה והכי יעילה לגרום לצד השני להכיר במאמצים שלנו. בסך הכל, במצב שבו היחסים תקינים הצד השני לא רוצה להתעלם או לחפש אותנו בקטנות – המאמצים שלנו פשוט שקופים לו לגמרי (לעומת זאת, המאמצים שלו בולטים לו מאוד והוא כועס אם לא נשים אליהם לב).

ברגע שלמדתי לבקש מחמאות על האוכל עברתי לבקש הכרה במאמצי ניהול התקציב שלי. למעשה, בקשת ההכרה הזו היתה אחד הצעדים הראשונים שלי לשרטוט גבולות בתוך המשפחה, ועל זה אספר בהזדמנות אחרת.

נ.ב עלו שני דיונים מעולים בקבוצת מטבח ללא בזבוזים: האחד על בטיחות במזון והשני על מזון מושקע מדי. שווה להעיף מבט.