סליחה היא תהליך אישי ופנימי. בתהליך הזה אנחנו מניחים לעבר במקומו, בלי לקוות לשנות אותו או לקבל עבורו פיצוי. יש מטען רגשי בלתי מבוטל שמשויך לאותה תקווה לשינוי או פיצוי, בין אם מדובר בכעס, שנאה, עלבון, טינה, עוינות, האשמה או אכזבה. יש גם מטען בלתי מבוטל של מחשבות שמשויכות לאותה תקווה לשינוי או פיצוי, אלה "השידורים החוזרים" שאנחנו עושים בראש, בניסיון בלתי פוסק למצוא את התגובה הנכונה באותה סיטואציה, את המעשה הנכון, את הנקמה המדויקת.
המטען הרגשי והמחשבות, הם חוויות מרוקנות. הרבה פעמים הסליחה היא פשוט הבחירה המתבקשת על מנת להמשיך לשמור לעצמנו את האנרגיות ולהפסיק לפזר אותן על אירועי עבר שכבר אי אפשר לשנות (דיבסיו כינה זאת decision‐based forgiveness). מדובר כמובן בסוג ספציפי של סליחה מתחום קבלת ההחלטות.
אם מסתכלים על סליחה כדרך לשחרר את עצמנו מרגשות רעים ומחשבות טורדניות ולאפשר לעצמנו להתקדם הלאה, ברור מאליו שהיא אינה מחיקת העבר ואינה הסכמה עם מה שקרה. מסיבה זו, קל יותר לסלוח למי שכבר נענש במקום אחר (החל מענישה פלילית ועד אסון שהומט עליו). ענישה במקום אחר היא עניין נדיר למדי, מה שמשאיר אותנו עם הצורך בכלים לסלוח בצורה מודעת ומכוונת.
יתרונות הסליחה המודעת והמכוונת
בניגוד לסליחה רגשית, שבה אנחנו מצליחים "לשחרר" רק כשהרגש כבר התעמעם, סליחה מודעת היא תהליך שאנחנו בוחרים לבצע כשהרגש עדיין פועם.
כדי שנוכל לשכנע את עצמנו שזה כדאי, הנה כמה מתוצאות הלוואי החיוביות שלה:
1. שחרור של רגשות שליליים ומחשבות חוזרות שמקושרות עם האירוע הפוגע.
2. חזרה הדרגתית של האמון בקשר האנושי, שניזוק באירועים מסוג זה.
3. שיקום הדרגתי של מערכת היחסים שנפגעה, או שיקום של מערכות יחסים אחרות שנפגעו בצורה משנית כתוצאה מהאירוע.
4. הפחתה בתגובות של חרדה, תשישות וסטרס. זה מגיע עם שיפור מסוים באיכות החיים, השינה, האכילה והתפקוד המקצועי.
5. שיפור בהערכה העצמית (כשהסליחה נעשית בצורה מודעת ונכונה).
6. יכולת טובה יותר להתנהל במצבי משבר ולהתמודד עם מצבי סטרס.
7. שביעות רצון מוגברת מהחיים (זה קצת כמו שיטת העז: מפני שכרגע הוצאנו מהחיים שלנו גורם סטרס משמעותי, פתאום הם נחווים כטובים יותר).
איך סליחה מודעת רלוונטית לתקציב
תקציב הוא תמונת מראה של היחסים שלנו, עם עצמנו ובתוך התא המשפחתי. מעקב ההוצאות משקף את הבחירות שלנו ואילו התכנון משקף את סדרי העדיפויות שהחלטנו עליהם במהלך הדרך.
לפעמים אנחנו מרגישים שסדרי העדיפויות האלה הם לא באמת שלנו, אלא החלטנו עליהם מתוך ריצוי, בין אם ריצוי של בני זוג, ילדים או סביבה חברתית. ברגע שסדרי העדיפויות לא משקפים אותנו "באמת", אנחנו מרגישים שזה לגמרי לגיטימי לפעול אחרת. זה נפוץ במיוחד אם יש בן או בת זוג דומיננטיים ודפוסי ההוצאה האלה, מבחינתנו, משיגים שתי מטרות: האחת היא שאנחנו מוציאים על מה שנראה לנו חשוב. האחרת, אנחנו "מענישים" אותם על כך שלא התחשבו בנו מספיק בעת קביעת סדרי העדיפויות.
התוצאה היא שאנחנו מוציאים יותר בסעיפים שחשובים לנו ומוציאים לפי מה שהתקציב מאפשר גם ביתר הסעיפים. במילים אחרות, אנחנו מסיימים כל חודש בחריגה, התקציב "לא עובד". בחשבון נפש מתבקש, התקציב משקף לנו את כל מה שלא בסדר בחיים שלנו: את הריצוי, את אי השוויון בזוגיות, את חוסר ההצלחה להגיע לאן שרצינו, לעמוד ביעדים שרצינו, את מה שאנחנו בטעות מפרשים כחולשה שלנו לעמוד במה שהוא דורש מאיתנו.
אין חמלה עצמית בלי סליחה עצמית מודעת
בניגוד לדברים אחרים, שבהם שחרור הרגשות מורכב יותר, עם התקציב העבודה שלנו קלה יחסית. כדי שהתקציב יחזור להיות כלי עבודה, אנחנו צריכים להיות מסוגלים לבחון את החודשים הקודמים בראייה סופר-פרקטית ומנותקת מרגשות, להסיק מסקנות וליצור תקציב חדש, פחות שאפתני וקרוב יותר לדפוס ההוצאות הנוכחי בפועל (תקציב מוצלח, כמו הרבה דברים בחיים, נעשה בצעדים קטנים).
התהליך עם התקציב צריך להיות: לבחון אותו, לראות איפה "נקודות הכשל" (שבהן יש פער משמעותי בין תכנון לביצוע), לתכנן בעיקר אותן מחדש – והכל בלי לגעת במיתר הרגשי ולו לרגע. פשוט למקד את כל תשומת הלב שלנו בעשייה עצמה, לא ברגש. האם זה אפשרי? בוודאי. האם זה ידרוש תרגול? בהחלט.
