הרבה פעמים מגיעים אליי זוגות שיש להם דינמיקה בעייתית בנושא של כסף: אחד מבני הזוג מפקח על כל ההוצאות של השני (לרוב בדיעבד, כלומר – בן הזוג שמפקחים עליו מתחיל להתבייש להוציא כי בכל פעם הוא שואל אותו "מה זה?" או "למה קנית את זה?"). לרוב זה צעד אחד לפני אלימות כלכלית. אם תופסים את הדינמיקה הזו בזמן, לפעמים אפשר למנוע את ההתדרדרות ואת התחושות הקשות משני הצדדים.

בדרך כלל במצבים כאלה יש עיסוק מאוד גדול ברגשות של הצד שמפקחים עליו, כי זאת באמת תחושה איומה. דווקא בגלל זה חשוב שנתפנה גם לעסוק ברגשות האמיתיים לגמרי של הצד המפקח, וחשוב לי לומר את הדברים הבאים:
כמעט כולנו מחפשים שותף לחיים שנוכל להסתכל לו בעיניים. מיעוט קטן מאוד מחפש מישהו שיהיה מתחתיו.

כשאנחנו מאכזבים שוב ושוב את השותף שלנו לפרויקט האדיר הזה שנקרא חיים – לא רק במובן הכלכלי, כלומר לא רק הוצאות פרועות אלא בחירות שגויות נוספות – האמון שלו בקשר ובנו, נסדק.

האכזבה היא זו שמייצרת פיקוח. הפיקוח הוא הרבה פעמים כלכלי  ובדיעבד ולא מראש כי זה הכי קל – שני בני הזוג חשופים באותה מידה להוצאות מהחשבון המשותף. מישהי פעם תיארה לי את ההרגשה בתור "רצועת חנק על הצוואר".
אם נחשוב על זה לרגע הכל מאוד אנושי ומובן: אחרי שהתאכזב מאיתנו כל כך הרבה פעמים, קשה למי שאנחנו אמורים להיות השותף שלו לחיים "לשחרר" לנו. הוא מרגיש לא נוח, ואולי אפילו קצת פראייר, לתת לנו לפעול בחופשיות ומחוץ להשגחתו.עם זאת, המציאות היא שהוא רוצה בזה לא פחות מאיתנו. הוא סובל לא פחות מאיתנו מהפיקוח הזה, שרק מייצר לו עוד עבודה.

אחד הדברים שאפשר לעשות (עדיף בצורה מונחה מפני שמשבר האמון במצב כזה הוא עמוק, משני הצדדים), הוא לנסות להבין איפה מעלנו באמון של הצד השני ולפתוח את הדבר הזה בכנות. גם הצד המפקח צריך להבין שאמון שנסדק או נשבר לגמרי לא תמיד אפשר לשקם אבל אולי אפשר לבנות משהו חדש, סוג אחר של אמון. צריך להיות מאוד כנים בסיטואציה, כי האשליה הכי גרועה היא שנצליח להחזיר דברים לקדמותם. לפני משבר האמון שני הצדדים היו נאיביים יותר. הנאיביות הזו נעלמה, לנצח. גם האמון שייבנה אחריה הוא מסוג אחר.