התראיינתי היום בגלי צה"ל בתכנית של אברי גלעד. הנושא, כך אמרה לי המפיקה שתיאמה את הראיון, הוא צמצום. יכולתי לשמוע בקולה איזה זיק של התלהבות מרעיון הצמצום. ובאמת בשנים האחרונות הנושא של צמצום הצריכה וצמצום הבתים הפך לאהוב ומקובל. מינימליזם על כל גווניו. האחראית העיקרית, כנראה, היא מארי קונדו. אנשים מספרים שלאחר שהתחילו "לקנמר", כלומר לסדר את הבית בשיטת מארי קונדו, הם ראו ישועות: הבית מסודר, הם צרכנים מחושבים יותר, חשבון הבנק מחייך אליהם. הם המציאו את עצמם מחדש באמצעות צריכה – רק הפוך: באמצעות אי הצריכה.
גם הסולידית מציעה את הגישה הרדיקלית שלה לצמצום הצריכה. ההבדל בינה לבין קונדו, כנראה, הוא שקונדו מנסה לומר לנו שאנחנו אומללים כשיש לנו יותר מדי חפצים, הסולידית אומרת לנו שריבוי החפצים מחרב את עתידנו וגוזר עלינו להזדקן בעוני.
ואז הגיעו ימי קורונה, ופתאום הצמצום הזה הפסיק להיות בחירה והפך לגזירה משמיים. לרגל המצב התבקשתי לדבר ברדיו על צמצום הצריכה, עד כמה הוא טוב ולמה כל אחד צריך אותו.
התובנות שלי הם כדלקמן:
צמצום צריכה הוא לא מטרה אלא אמצעי
יש כל מיני גישות בנושא של צמצום הצריכה, אבל מבחינת כולן הוא אמצעי. אצל קונדו הוא אמצעי ליצירת חלל מסודר, שבפרשנות ובתרבות שלה – הוא חלל שמשרה רוגע ושלווה. אצל הסולידית הוא אמצעי להבטחת העתיד, מפני שאת כל הכסף שמתפנה היא ממליצה להשקיע.
אממה, מרוב שכולם מדברים על צמצום הצריכה, הוא הופך להיות מטרה בפני עצמה. אם מראיינים אותי ברדיו על צמצום צריכה, המשמעות היא לצמצום הזה יש חיים משלו.
איך קרה שצמצום הצריכה הפך מאמצעי למטרה?
העולם מלא דברים זולים שהם לא יותר מג'אנק
במידה מסוימת, אנחנו מוקפים במוצרים מתכלים שאי אפשר לסמוך עליהם. מהרגע שהתחלנו לשים פוקוס על מחיר ולחפש את התוצרת הממש זולה, למדנו שאמנם מפתה לרכוש אותה – אבל היא קצרת מועד. אני חושבת שאנחנו רוויים מג'אנק ויש לנו צורך לרכוש מעט אבל איכותי.
שיקולים אקולוגיים
לצמצם צריכה טוב יותר לסביבה, אי אפשר שלא להכיר בזה. ככל שהשיח האקולוגי הופך לדומיננטי יותר בתרבות שלנו, כך תהיה לנו נטייה יותר גדולה לצמצם את הצריכה (או לצרוך מחדש מוצרים מיד שנייה) כדי להקטין את הנזק שאנחנו גורמים לסביבה.
מצב כלכלי פחות טוב
יש כמה מאפיינים לדור Y, אחד מהם הוא שהם מתקשים להחזיק בעבודה לפרקי זמן ארוכים וחייהם מאופיינים בחוסר יציבות. זה גם אומר שאין ברירה וצריך לצרוך פחות, כי הכסף (אם בכלל יש), מוגבל.
העבר הרומנטי שבו הכנו הכל לבד
כדי לחיות בצורה קצת יותר סגפנית אין ברירה וצריך לעשות יותר בבית. הדימוי הזה של אדם שבונה את הרהיטים שלו, מגדל לעצמו את הירקות ומכין לעצמו את האוכל – הוא אחד הדימויים הכי רומנטיים והכי חזקים בתרבות הנוכחית שלנו, שמשלבת נוסטלגיה לתקופות שלא הכרנו עם מידת של רוויה ומיאוס ממירוץ העכברים שאנחנו כן מכירים.
הרבה מהחלומות שמוכרים לנו בלוגי ה-Frugality האמריקאיים עוסק בצילומים פוטוגניים של כיכר לחם שכותבת הבלוג אפתה לבד, בדיוק לאחר שתפרה לשני התאומים שלה חליפות ושיחקה איתם בגינת הירק שצמודה לבית העץ שלהם.
למרות שזה רומנטי, ואולי גם פרקטי פה ושם, אני מזכירה שוב: צמצום צריכה הוא לא מטרה אלא אמצעי. הוא אמצעי לחיות את החיים שלנו ולא להשתעבד לאפיית לחם או גידול צנוניות. הוא אמצעי להגשים חלומות גדולים יותר מהחלום לשמור על הפאנלים נקיים או לתקן לבד את האסלה. הוא אמצעי לצבור את הכסף באהבה, כדי להוציא אותו באהבה על הדברים הנכונים לנו (וכן, גם תיק השקעות גורם לנו להוציא את הכסף, בסופו של דבר).
